לפי גדול הנואמים הרומי קיקרו, מטרות הנאום הן: docere – delectare – movere, ובתרגום מלטינית לעברית: לשכנע, לענג ולרגש. אלו הן בעיניי גם מטרות השיעור וההרצאה. אני מאמין שכדי להשיג את שלוש המטרות הללו על המרצה/מורה/נואם להפגין התלהבות מנושא הרצאתו.

שחקן שעומד ערב ערב על הבמה ומשחק באותה הצגה ובאותו תפקיד, יבין בדיוק על מה אני מדבר כשאני טוען טענה זו. כל שחקן יודע שעליו לשחק בכל ערב את תפקידו כאילו הייתה זו הפעם הראשונה בה הוא משחק אותו. באותה התלהבות ועם אותן הכוונות. על השחקן לזכור תמיד שמבחינת הקהל זו הפעם הראשונה וכנראה גם היחידה, בה הוא יזכה לראות את אותה ההצגה.

לא מזמן נכחתי בהרצאה שהמרצה בה היה ידען גדול. הוא גם ידע לשלוט היטב בזמן וסיים את ההרצאה בדיוק בזמנה ובתום הנושא עליו רצה לדבר. הוא אף שיבץ בדיחות והומור בתוך הרצאתו. האם ניתן להבין מכל זה שהרצאתו הייתה נפלאה? – לא בהכרח. אותו מרצה היה כל כך מיומן וכל כך מורגל בלתת את אותה הרצאה שוב ושוב, עד כי נדמה היה שהוא מכיר כל פיפס ופיפס בה בע"פ. אפילו הבדיחות נאמרו בנקודות זמן ובאופן שעשה רושם, שהן נאמרות באופן רוטיני וחסר התלהבות. הרצאתו לא הייתה גרועה או מאד משעממת, אך חסרה בה את אותה התלהבות שתגרום לקהל השומעים להשתכנע, להתענג ולהתרגש.

הוראציוס (משורר רומי): "אם אתה רוצה שאני אבכה – תבכה בעצמך"

כשאני נשאל לעתים מהו חינוך עבורי, אני נוהג לענות שחינוך, אם נזקק אותו למינימום ההכרחי, כל מה שיישאר ממנו זה רק – 'דוגמא אישית'. האדם הוא יצור חקיין והלמידה  שלו, בעיקר זו הנעשית בגיל צעיר מאד, נעשית באמצעות החיקוי. כך לומד התינוק לדבר, הילד ללכת  והנער את נימוסיו או לעיתים את חוסר הנימוס שלו. זו גם אחת הסיבות שאני מאמין ב 'אישי בפומבי' בכל הקשור לחינוך והוראה.

אישי בפומבי זו היכולת של המורה/המרצה לחשוף את עצמו (להיות אישי בפומבי). אין זה אומר שעליו לספר לתלמידיו כל דבר מעולמו הפרטי. הוא יכול בהחלט לברור מה לספר ומה לא ובכ"ז הוא צריך להיות מספיק פתוח כדי להיחשף אל מול תלמידיו. זאת גם הדרך היחידה שתגרום לתלמידיו להיחשף כלפיו, ופתיחות של תלמידים אל המורה שלהם או יותר מזה אל מול ההורה שלהם היא חשובה מעין כמותה.

אבל זו לא הסיבה היחידה שבגללה כדאי להיות אישי בפומבי. גם בהרצאה חד פעמית וגם אל מול קהל של מבוגרים, כשאין למרצה סיבה לגרום לתלמידים להיות פתוחים כלפיו, שכן הוא לא ייחשף אליהם והם לא אליו בעתיד, עדיין זה כדאי. אישי בפומבי יוצר אמינות, יוצר פתיחות שמאפשרת למידה. אנחנו נעדיף תמיד ללמוד ממישהו שפתוח איתנו. באדם כזה אנו נוטים לתת יותר אמון, להקשיב לו יותר ולהאמין יותר גם לתוכנם של דבריו.

ונחזור להוראציוס – הוא טען שיצירת הזדהות רגשית בין נואם / שחקן /  משורר לקהל, היא חשובה. זה מעניין במובן של: האם באמת ההזדהות היא הזדהות אמיתית. והתשובה לכך על פי הוראציוס היא "לא", המשורר השחקן והנואם צריכים לעשות זאת באופן מודע, גם אם הם לא מזדהים עם הנושא.

הזדהות רגשית ניתן להשיג באמצעות 'אישי בפומבי' – נסו את זה – זה עובד!

כשהייתי בכיתה א' הייתה לנו מורה מחליפה בשם עליזה. בכל פעם שעליזה הגיע לכיתה במקום המחנכת הרגילה, שמחנו מאד כי ידענו שהנה אנו עומדים לשחק את משחק הציורים. במשחק הציורים הייתה המורה עליזה מציירת על הלוח (אז עוד השתמשו בגיר) צורה חלקית כלשהי, ועל אחד הילדים היה לגשת אל הלוח ולהמשיך את הצורה הזאת לכדי ציור שלם. כך הפך ילד אחד עיגול שציירה המורה עליזה, לכדי ראש של ליצן ואחר הפך את אותו עיגול לערימה של בלונים, וילד שלישי הפך את אותו עיגול לשמש. הצורה החלקית שצוירה על הלוח, שימשה כמעין גירוי אקראי, עבורנו הילדים, להמשיך לצייר ולייצר ציור שלם. אלמלא אותו גירוי אקראי לא בטוח שהיה עולה לנו בראש באותו הרגע, נושא לציור.

אם אבקש מכם לספר עכשיו סיפור בע"פ או בכתב. יש להניח שתעמדו משתהים ומרביתכם לא ידעו על מה לספר או כיצד להתחיל . אבל מה אם הייתי מבקש מכם לספר סיפור ומחייב אתכם להשתמש בסיפורכם במילים: בננה, ילד ודינוזאור. לכאורה שלוש מילים אקראיות לגמרי שבדיתי ממוחי הקודח (כמאמר השיר), אבל כעת לכל אחד מכם קל יותר להתחיל ולהמציא סיפור ששלוש המילים הנ"ל הם גיבוריו. המילים האקראיות הללו יצרו אצלכם, יש להניח, גירוי אסוציאטיבי למשהו שמפעיל את הדמיון. למה? כי ככה המוח שלנו עובד. וכמספר האנשים הקוראים כרגע את הפוסט הזה כך גם מספר הרעיונות לסיפורים שונים ומשונים המכילים את המילים הללו. המילים הללו מזכירות לכל אחד מאיתנו משהו אחר ומפעילות אצל כל אחד מאיתנו יצירתיות בכיוון אחר לגמרי.

לפעמים אנחנו מנסים למצוא פתרון לבעיה כלשהי ולא מצליחים. בדרך כלל אנו נוטים לחזור שוב ושוב על אותה דרך מחשבה שמביאה אותנו שוב ושוב לאותו מבוי סתום. מילה אקראית וסתמית ששלפנו מעמוד אקראי במילון, עשויה לזרוק את הדמיון שלנו רחוק מספיק כדי שנוכל לחשוב בדרך מקורית יותר ואחרת מזו שחשבנו עליה עד לאותו רגע. נסו את זה ותיווכחו שזה עובד.

ואם כבר אתגרתי אתכם אז למה לא את עצמי… הנה הסיפור שנוצר אצלי מתוך אסוציאציות למילים: ילד, בננה ודינוזאור: הכרתי פעם ילד שלא אהב לאכול בננות. מן המפורסמות הוא שבננה הוא פרי מלא בויטמינים וטוב ובריא מאד במיוחד עבור ילדים. גם אמו של הילד ידעה זאת וניסתה שוב ושוב "לדחוף" לבנה בננה אך ללא הועיל. יום אחד עלה רעיון במוחה של האם. נטלה האם בננה מאשכול הבננות ובעזרת סכין חדה גילפה לבנה דינוזאור מתוך אותה בננה. הילד שאהב מאד דינוזאורים, נטל את הבננה בידו, הביט בדינוזאור שיחק בו מעט ולבסוף נגס בבננה דמוית הדינוזאור, תוך שהוא קורא קריאות ניצחון לפיהן הוא מביס את הדינוזאור האכזרי.

גירוי אקראי… לא מה שחשבתם…:)  ו… מעניין מה עלה בגורלה של המורה  עליזה???

החל מהשבוע הבא סדרה חדשה של טיפים למרצים ולהרצאות

אפילו אלברט איינשטיין הגדול אמר:  דמיון יותר חשוב מידע.

ברור לכל שדמיון ויצירתיות הם אחים. אם לא אחים אז מינימום שארי בשר מדרגה ראשונה. אנסה להסביר כאן איך ניתן לאלץ את הדמיון להעשיר את היצירתיות שלנו וברשותכם אתן דוגמא מעולם התיאטרון הקרוב ללבי: לא פעם במאי תיאטרון ממקמים את סיפור העלילה עליה הם עובדים כדי להופכה להצגה, במקום רחוק בדמיון. יש וסיפור העלילה מזכיר להם את הירח, יש שהוא מזכיר להם רחם של אישה או כל דבר אחר. דוגמא מוחשית ניתן לראות בהצגה 'רביזור', אותה ניתן לראות בתיאטרון גשר בימים אלה. הבמאי יבגני אריה, דמיין שהדמויות של המחזה הם מעין חיידקים המתרוצצים להם בתוך גוף האדם. התפאורה שנבנתה להצגה זאת ייצגה את הדימוי הזה נאמנה. צבעי התפאורה היו כצבע עור אנושי עם מעט ירוקת עליה ומעין זרועות ענקיות נכנסו ויצאו אל ומהבמה ונראו כמו עורקים גדולים המובילים דם או במקרה שלנו הכניסו פנימה את הדמויות הנוטלות חלק בסיפור עלילת ההצגה.

ניתן להפליג בדוגמאות רבות מעולם התיאטרון כדי להמחיש כיצד הדמיון מסייע לנו ביצירתיות אבל נשאלת השאלה כיצד ניתן ליישם זאת בחיי היום יום?. הטכניקה שאני מציע פה (ולא המצאתי שום דבר כמובן) יכולה לסייע לאנשים שעוסקים ממילא ביצירתיות להביא אליהם את המוזה. המוזה לא תמיד ממושמעת ולא תמיד נוטה לחנות אצלנו כשאנו זקוקים לה. אם תאלץ את הדמיון שלך לפעול, הרי שהמוזה גם היא תצטרך להתדפק על דלתך ולהניע את היצירתיות שלך, כך תוכל לפעול ביעילות יותר. אם אתה צריך למשל לכתוב מאמר דחוף לעיתון והדד ליין שלך הוא מחר בבוקר, או לייצר קמפיין פרסום ללקוח – אל תחכה שהמוזה תבוא אליך – אלץ אותה לבוא!!! נסה לדמיין תמונות הקשורות למושא המשימה שלך. יש סיכוי טוב שהתמונות הללו שתדמיין ישמשו אותך ביצירת אותה משימה.

בשמואל א' פרק יז פסוק מט כתוב: "וישלח דוד את ידו אל הכלי ויקח משם אבן ויקלע ויך את הפלשתי אל מצחו ותטבע האבן במצחו ויפול על פניו ארצה" דוד המלך שהיה רועה צאן, נער אדמוני ולאין שיעור חלש פיזית מגולית ובוודאי פחות מיומן ממנו במלחמה ופחות מצויד ממנו בכלי מלחמה, הצליח היכן שכולם נכשלו או חששו אפילו להתעמת. דוד הפך את החולשה שלו ליתרון. דוד המלך הבין שאין לו שום סיכוי בקרב פנים אל פנים אל מול הענק. יש להניח שכרועה צאן שיושב שעות עם עדרו בשדה לא היה לו הרבה מה לעשות מלבד להתאמן להנאתו בירי אבנים באמצעות קלע. דוד, השתמש אם כך, ביתרון היחסי שלו ועשה את הבלתי יאמן – הפיל ארצה את הפלשתי המאיים.

כריסטי בראון היה צייר וסופר אירי שסבל משיתוק מוחין. בראון צייר את ציוריו באמצעות כף רגלו השמאלית וכך גם נקרא הספר שכתב והסרט שנוצר מתוך אותו ספר ממש. זוהי דוגמא לאדם שהשתמש במגבלה שלו והפך אותה ליתרון. הסרט בכיכובו של דניאל דיי לואיס הוא סרט נפלא משנת 1989. מי שטרם ראה כדאי שימהר לראות.

אלו הן רק שתי דוגמאות מני רבות לאנשים שהצליחו לקחת מגבלה או לקות שלהם ולהפכה למקפצה להצלחה.

לפעמים כשאנחנו עובדים עם מגבלה (של זמן, של כסף, של משאבים או של כל דבר אחר) זה מאלץ אותנו לחדד את היצירתיות שלנו כדי להעפיל על הצורך בכל אותם חוסרים. לכן, כשיש ברשותנו משאבים רבים, אנחנו לא פעם הופכים להיות אפאתיים וסומכים על המשאבים במקום על היצירתיות שלנו. החוסר הוא אבי כל ההמצאה, כדאי אם כך, להעמיס על עצמנו מגבלות כשאנו באים ליצור משהו – זה יכול רק לעזור.

ראשית לפתרון החידה מהשבוע שעבר:

כאמור, על האחים היה לקיים ביניהם תחרות רכיבה על סוסים, ולדאוג לכך שהסוס שלהם יפסיד בתחרות. אילו היו מתבקשים שהסוס ינצח, הרי שלא הייתה בעיה ויכלו להתחרות כמקובל. אך כיוון שנתבקשו שהסוס שלהם יפסיד – ומכיוון שלא ניתן לדהור על הסוס במהירות פחותה ממהירות אפס, הרי שהאחים יאלצו להשתמש בשיטת ההיפוך כדי לפתור את הבעיה שניצבה מולם. כ"א מהאחים יצטרך לרכב על הסוס של אחיו ולא על הסוס שלו. כעת יהיה עליהם להתאמץ ולנצח במרוץ, כיוון שהם מעוניינים שהסוס שלהם המונהג בידי האח שלהם – יפסיד בתחרות.

וכעת לטיפ השבועי… שחבור ידע

שחבור ידע – כל מי ששייך פחות או יותר לדור שלי ושגדל בישראל, הכיר ודאי וגם אהב את תוכנית הטלוויזיה המיתולוגית ריצ'רץ. הייתה זו תוכנית לילדים, שגם שיחקו בה ילדים. באחת הפינות בתוכנית נהגו "להמציא" מילים חדשות שבנויות ממילים קודמות. המילים כמו יצרו דבר חדש ולא רק מילה סתמית. למשל "מציפור והיפופותם – יוצא ציפופותם" כשלביטויים הללו הצטרפו תמונות של אותן מילים. במקרה הנ"ל נולד מצרוף זה בעל חיים חדש מעניין ומשעשע חציו ציפור וחציו היפופותם.

האקדמיה ללשון העברית משתמשת לא פעם בשחבור מילים קיימות, כדי ליצור מילים חדשות. אם נישאר לרגע בעולם בעלי החיים, הרי שהמילה 'קרנף', פרי המצאתה של האקדמיה, בנויה מהמילים 'קרן' ו 'אף'. כך הומצאו גם מילים כמו: זרקור (זרק ואור) מגדלור (מגדל ואור) או מדרחוב (מדרכה ורחוב).

אך לא רק מילים או משחקי מילים ניתן להמציא בפרץ של יצירתיות, תוך שימוש בטכניקת שחבור הידע, אלא גם המצאות של ממש. המצאת המכונית למשל היא המצאה שמחברת בין המצאת המנוע להמצאת הכרכרה ששימשה, ככלי התחבורה העיקרי  כשהיא רתומה לסוסים, טרם המצאת המכונית.

גם רעיון פשוט כמו מחק המצוי בקצהו הנגדי של חוד העיפרון הוא למעשה חיבור של שני מוצרים המשלימים או מנוגדים זה לזה כדי ליצר פריט חדש ואטרקטיבי.

לא פעם שחבור של שני פרטי מידע ידועים יכולים ליצור פריט מידע חדש, שני מוצרים ייצרו מוצר חדש, שתי מילים ייצרו מילה חדשה.

ראשית, כפי שהבטחתי, אני מפרסם כאן סוף חדש לסיפור: 'הנמלה והחרגול' כפי שהוצע לי ע"י גלית כהן. גלית הרימה את הכפפה והפעילה יצירתיות והסתכלות מזווית ראייה חדשה על הסיפור. וסיפרה לי את הפרשנות שלה לסיפור 'הנמלה והחרגול'… הסיפור השוויוני:

הנמלה החרוצה עבדה קשה כל הקיץ וטרחה כדי לחסוך אוכל לימי החורף הקשים. באותו זמן ממש, החרגול העצלן שר וזמזם לו ולא עשה כלום למען רווחתו. והנה הגיע החורף ולנמלה היה בית מלא כל טוב ומוגן מפני רוחות וגשמים. החרגול לעומתה היה חסר כל, זרוק ברחובות כמו אחרון ההומלסים. פנה החרגול אל הנמלה וביקש ממנה להתארח בביתה ולאכול מההספקה שלה. הנמלה הכניסה את החרגול וביקשה לשבת איתו על שולחן משא ומתן לשיחות רציניות, הסבירה הנמלה את עמדתה לחרגול וכך הגיעו להסכם חדש ,הנמלה תארח את החרגול בביתה החמים בו יוכל ללון להתחמם ולאכול ובתמורה ינקה החרגול את ביתה, יעשה כלים ,ישטוף את הרצפה וגם יציע את המיטות………………

תודה לגלית על הרעיון היצירתי והמקסים….

אם יש גם לך רעיון לסוף חדש לסיפור 'הנמלה והחרגול' מן השבוע שעבר, אפשר כמובן להמשיך ולשלוח לי סופים חדשים לסיפור, דרך צור קשר ואשמח לפרסם ולתת קרדיט.

וכעת לטיפ השבועי…

היפוך בעיה או 'ספארי באפריקה'

איש עשיר יצא לספארי באפריקה עם הכלב שלו. יום אחד הלך הכלב לאיבוד. פתאום רואה הכלב שנמר מתכוון לטרוף אותו. חושב הכלב במהירות מה לעשות! לפתע רואה הכלב עצמות על האדמה, מתיישב לידן עם הגב לנמר תופס עצם בפה ואיך שהנמר מתקרב אומר הכלב בקול: "זה היה נמר ממש טעים, מעניין אם יש עוד כאלה נמרים טעימים באזור…"

שומע הנמר את הכלב, עוצר בשנייה האחרונה ומבט אימה על פניו: "זה היה קרוב… כמעט אכל אותי הכלב הזה…" אמר הנמר, הסתובב והלך משם בזחילה.

על העץ ממעל ראה הכל הקוף. החליט שזו הזדמנות טובה בשבילו לתפוס יחסים טובים עם הנמר: רדף אחרי הנמר. וסיפר לו איך הכלב עשה ממנו צחוק. הנמר חטף עצבים אמר לקוף לשבת לו על הגב כדי שיבוא איתו ויראה איך הוא עושה מהכלב צחוק.

הכלב שעוד לא הספיק להירגע, רואה פתאום מרחוק את הנמר חוזר עם הקוף על הגב שלו, אך במקום לברוח החליט שוב להתיישב עם הגב כלפי תוקפיו, ושנייה לפני שהגיעו אליו אמר בקול: "איפה הקוף המעצבן הזה?! כבר לפני חצי שעה ביקשתי ממנו שיביא לי עוד נמר".

הכלב בסיפור שלעיל הוא בלי ספק כלב יצירתי. הוא השכיל להתבונן בבעיה שלפניו מהצד האחר שלה. כלומר הבעיה עצמה הפכה לפתרון. במקום לברוח מטרפו הוא יצר תחושה שהוא חזק יותר מטרפו ולשמחתו גם הצליח. (כל זה אם נתעלם כמובן מהעובדה שזהו כלב מדבר)

בדרך כלל אנו מנסים למצוא פתרון לבעיה המוצבת בפנינו כשאנחנו חושבים בצורה אנליטית, קווית – כזו ההולכת מהבעיה לכיוון הפיתרון. אבל גם אתם, כל אחד מכם, פתר כבר בעיות בצורה הפוכה. מי מכם לא פתר לפעמים, כשעוד היה ילד, תשבץ – מבוך. תשבצי מבוך מופיעים בד"כ בחוברות עבודה לילדים עם כותרת כמו: 'עזור לילד להגיע לאמו' – בצד אחד של הציור מצוי הילד ובצדו האחר האם וביניהם מבוך של שבילים. כמעט כל אחד מאיתנו גילה, שלפעמים קל יותר ללכת בכיוון ההפוך מהאם אל הילד מאשר מהילד אל האם, וזאת כיוון שרק שביל אחד במבוך מוליך אל האם בעוד שבילים רבים יוצאים מנקודת הפתיחה של הילד. מה קרה כאן בעצם?

הבעיה הייתה: "להגיע מהנקודה של הילד אל הנקודה של האם"

הפיתרון: " לחזור מהנקודה של האם אל הנקודה של הילד"

לפעמים רק היפוך המשפט יכול להוליד פיתרון. דוגמאות:

צריך להוציא איבר מהגוף כדי לרפא אותו – אפשר להכניס מכשור רפואי לתוך הגוף כולל מצלמה זעירה כדי לרפא את אותו איבר

צריך להיכנס לים כדי ללכוד דגים – צריך לגרום לדגים לצאת מהים ולהגיע אלינו (באמצעות פיתיון)

ולסיכום: הרי לפניכם חידה (רמז לפיתרון החידה = השתמש בשיטת היפוך)

אב אחד ולו שני בנים שכב על ערש דווי. כל אחד מהבנים שלו היה בעלים של סוס. קרא האב לבניו ואמר להם בזו הלשון: "מי שסוסו יגיע שני ואחרון בתחרות סוסים שתתקיים בין שניכם הוא אשר יזכה בכל הירושה שלי, בעוד אחיו לא יזכה בדבר" אמר, נפח את נשמתו והחזירה לבוראו.

כיצד יקיימו ביניהם האחים תחרות בה הסוס המפסיד זוכה בכל הירושה?

בשבוע הבא – הפיתרון

חושב שיודע את הפתרון? יש לך רעיון לחידה נוספת שניתנת לפתרון באמצעות 'היפוך בעיה'? כתוב לי דרך צור קשר ואשמח לפרסם אותה ואפילו תקבל קרדיט.

לטיפים קודמים גש לבלוג

תחילה שלושה סיפורים קצרים:

הסיפור הראשון המקורי: הנמלה החרוצה עבדה קשה כל הקיץ וטרחה כדי לחסוך אוכל לימי החורף הקשים. באותו זמן ממש, החרגול העצלן שר וזמזם לו ולא עשה כלום למען רווחתו. והנה הגיע החורף ולנמלה היה בית מלא כל טוב ומוגן מפני רוחות וגשמים. החרגול לעומתה היה חסר כל, זרוק ברחובות כמו אחרון ההומלסים. פנה החרגול אל הנמלה וביקש ממנה להתארח בביתה ולאכול מההספקה שלה. הנמלה סירבה נחרצות. לטענתה: מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת ומי שלא שילך לחפש את החברים שלו. החרגול האומלל נותר לבדו ברחובות עזוב רטוב ורעב.

הסיפור השני האומנותי – הנמלה החרוצה עבדה קשה כל הקיץ וטרחה כדי לחסוך אוכל לימי החורף הקשים. באותו זמן ממש, החרגול העצלן שר וזמזם לו ולא עשה כלום למען רווחתו. והנה הגיע החורף ולנמלה היה בית מלא כל טוב ומוגן מפני רוחות וגשמים. החרגול לעומתה היה חסר כל, זרוק ברחובות כמו אחרון ההומלסים. פנה החרגול אל הנמלה וביקש ממנה להתארח בביתה ולאכול מההספקה שלה. הנמלה הסכימה ואירחה את החרגול בביתה וחלקה עמו את כל אשר לה. הנמלה טענה שלאורך כל הקיץ כשהיא עבדה קשה ודאגה למחסורה לשעות הקשות של החורף, החרגול שר, וזימר לה שירים מקסימים, והיא לא יודעת כיצד הייתה מצליחה לעבור את ימי העבודה הקשה בקיץ ללא השירה המקסימה של החרגול.

הסיפור השלישי הכלכלי חברתי – הנמלה החרוצה עבדה קשה כל הקיץ וטרחה כדי לחסוך אוכל לימי החורף הקשים. באותו זמן ממש, החרגול העצלן שר וזמזם לו ולא עשה כלום למען רווחתו. והנה הגיע החורף ולנמלה היה בית מלא כל טוב ומוגן מפני רוחות וגשמים. החרגול לעומתה היה חסר כל, זרוק ברחובות כמו אחרון ההומלסים. פנה החרגול אל הנמלה וביקש ממנה להתארח בביתה ולאכול מההספקה שלה. הנמלה סירבה. בנקודה זו בדיוק התערבה הממשלה. הטילה על הנמלה מיסים כבדים: מס הכנסה, ארנונה, מע"מ מס רכישה ומס קניה. עם המיסים האלה השתמשה הממשלה כדי לרכוש לחרגול דירה של עמידר וכדי למחוק לו את כל החובות שהיו לו לבנקים.

הסיפורים הללו ממחישים שניתן לקחת משהו אחד ולהסתכל עליו מכיוונים שונים ובו ברגע הגישה שלנו כלפיו משתנה. התבוננות מכיוונים שונים על אותה הבעיה מחדדת את היצירתיות שלנו ומעשירה את הדמיון שלנו. בואו ניקח דוגמא ממשית: כשאתה רואה שלולית גדולה על הכביש למה היא גורמת לך? לעומת זאת, מה היא אותה שלולית עבור הנהג הנוסע במכונית? מה היא אותה שלולית עבור חתול שמזדמן למקום? כיצד יתייחס לאותה שלולית כלבלב צמא? מה היא אותה שלולית כלפיך אם אתה נועל מגפיים או אם אתה בסנדלים? כיצד לדעתך יתייחס לאותה שלולית צייר רחוב הרואה את השתקפות קרני השמש בשלולית? וכך הלאה וכך הלאה.

בפעם הבאה, אם כך, שאתה נתקל בבעיה במקום עבודתך או בחיי היום יום, נסה להתבונן בה מזוויות ראיה אחרות, אולי תמצא פיתרון פשוט לבעיה ותגלה שהיא לא כל כך גדולה כפי שחשבת בתחילה.

יש לך דרך חדשה לסיים את סיפור הנמלה והחרגול? ספר לי דרך עמוד צור קשר ואת הסיפורים המיוחדים אשמח לפרסם בבלוגים הבאים ואפילו תקבל קרדיט.

בשבועות האחרונים הצגתי שיטות לפתיחה של נאומים/הרצאות/סדנאות. קראתי לשיטות האלה בשם: צב חשש יונק קם. ראשי תיבות העומדים במקום: ציטוט, בדיחה, חוויה, שאילת שאלות, ישר ולעניין, קהל מקום.

חשבתי שזה המקום להציע טיפ נוסף שעניינו זיכרון. במסגרת עבודתנו, עלינו לא פעם, לזכור המון דברים, כמו שמות של אנשים, ראשי פרקים של הרצאה אותה עלינו להעביר או כל דבר אחר. אני רוצה להציע כמה דרכים שיעזרו לנו לזכור את אותם פריטים. (אלו הן כמובן לא הדרכים היחידות אבל אולי הבולטות שבהן)

הדרך הראשונה היא , כבר הבנתם ודאי, ראשי תיבות.

מי לא יודע מה זה: דצך עדש באחב (דם, צפרדע, כינים, ערוב, דבר, שכין, ברד, ארבה, חושך, בכורות) מרביתנו זוכרים את עשרת הדיברות מן ההגדה של פסח באמצעות אותם סימנים שרבי יהודה נתן בהם. אני נוהג להשתמש  מעת לעת בשיטה הזאת כדי לזכור כל מיני דברים. מי שעקב בשבעת השבועות האחרונים אחרי הטיפים שלי, ודאי הבחין בזה. (נסו למשל להפוך את הקוד הסודי של הכספומט שלכם למילה בשיטת הגימטרייה ותגלו שלפעמים יוצאת מילה שתגרום לכם לא לשכוח את הקוד הזה לעולם)

דרך נוספת לחדד את הזיכרון היא באמצעות שירה או נגינה. והנה הוכחה:

השלימו את המשפט הבא:

אחת – שמונה מאות – ארבע מאות – ארבע מאות – …?

אם השלמתם – AIG הרי שגם אתם מכירים את הפרסומת המתנגנת לה ברדיו בזכות המנגינה שצורפה לטקסט. המבוגרים שביניכם יכולים אולי לזכור את מספר הטלפון של התוכנית "זהו זה" ששודרה במשך יותר מעשור בטלוויזיה החינוכית… נכון שאתם מזמזמים אותה בדיוק עכשיו?

אני לימדתי את שתי בנותיי, כל אחת בזמנה, את לוח הכפל באמצעות מנגינות שהמצאתי לכל מיני תרגילי כפל. עד היום, והן כבר גדולות, הן זוכרות את המנגינות העומדות מאחורי אותם תרגילים. למוח שלנו קל יותר לזכור דברים באמצעות מקצב וכדאי להשתמש, אם כך, במקצבים כדי לעזור לו לזכור.

דרך נוספת לחדד את הזיכרון היא באמצעות אסוציאציות. לא פעם אני ניצב מול קבוצה גדולה של אנשים בתחילתה של סדנא ומבקש מכל אחד להציג את עצמו. בתום סבב ההצגות, אני מפליא את אותה קבוצה כשאני זוכר את שמות כל הנמצאים בה. כמובן שהדבר הזה דורש ריכוז גבוה ושינון בראש של שמות הנוכחים אך לפעמים שיטת האסוציאציות עובדת גם היא. לפעמים מישהי אומרת את שמה ושמה זהה לשם של קרובת משפחה שלי ומיד אני מקשר ביניהן וכך זוכר את שמה. לעיתים מישהו אומר את שמו והשם שלו נראה לי דומה למראה שלו או להפך, שונה מאד מהמראה שלו. לדוגמא: מישהו שקוראים לו זוהר והוא אדמוני. או להפך: שמו זוהר  אך הוא נראה מאד לא זוהר בעיניי.

איך אתם זוכרים כל מיני דברים? אשמח לקבל טיפים נוספים, בהם אתם נוהגים להשתמש כדי לחדד את הזיכרון שלכם – שלחו אלי באמצעות צור קשר באתר שלי.

החל מהשבוע הבא – סידרה של טיפים בנושא יצירתיות (בכל שבוע טיפ חדש)

למעבר לבלוג

צב חשש יונק קם – טיפ 7 –  ק"מ = קהל מקום. הטכניקה הזאת לפתיחת הרצאה חייבת להיות אמיתית. יש להשתמש בה רק אם אתה מתכוון לדבריך באמת ולא חלילה לנסות להוליך את הקהל שולל. התייחסות לקהל הספציפי אליו אתה מדבר או למקום הספציפי בו אתה נמצא תוך נתינת מחמאה לגורמים אלה הם דרך נאותה לפתוח הרצאה. משפט כמו: "אני תמיד שמח לבוא לבקר אצלכם ברעננה כי העיר שלכם מקסימה" אם הוא נאמר ממקום אמיתי ואם הוא לא נאמר, בטעות, לקהל בנצרת עלית, יכול להיות נפלא לפתוח בו הרצאה. משפט כמו: "קהל של מהנדסים הוא הקהל המועדף עלי ואני אומר את זה מתוך ניסיון" יכול להיות משפט מצוין לפתיחה של נאום. כדאי לוודא קודם שהקהל היושב מולך הוא אכן קהל של מהנדסים.

אנשים אוהבים לשמוע מחמאות ובמיוחד כאלה שנשמעות אמיתיות ולא מתחנפות.

וזה גם המקום להודות ולהחמיא לכם: אם נרשמתם לרשימת התפוצה שלי וקראתם עד כה את כל הטיפים שנתתי בנושא פתיחה של הרצאה או נאום, אז אני מודה לכם מאד ומקווה שתהיו איתי גם בטיפים הבאים ואני מצדי אשמח מאד לשתף אתכם בהם. תודה!

כרגיל ניתן לקרוא את הטיפים הקודמים בבלוג שלי ממש כאן