צב חשש יונק קם – טיפ 3 – והפעם האות 'ח' – חוויה (אישית) –

בפעם הראשונה שעמדתי על במה מקצועית מול קהל רב זה היה בתחילת שנות השבעים כשהייתי ילד בן 8 או 9 . אני זוכר את זה היטב כאילו זה היה אתמול. זה היה בטקס סיום הקייטנה ואני ביצעתי, בין השאר, מערכון יחיד של הקומיקאי יעקב בודו. 'המסיבה' קראו למערכון אם אינני טועה. האירוע התקיים באמפיתיאטרון של גני התערוכה ועודני זוכר שמנחה הערב הזמין אותי לבמה ואמר: "קבלו את יעקב בודו" והקהל שציפה לראות את הקומיקאי האהוב, ראה לפתע ילד כבן 8 (שנראה בקושי בן 6) ניצב לפניו ומבצע את המערכון המוכר והאהוב. הקהל צחק, התלהב ומחא כפיים קצובות. לימים, ואני כבר בוגר בית הספר למשחק 'בית צבי', יצא לי לעשות תפקיד במסגרת הטלוויזיה החינוכית. היה זה דיאלוג מתוך הספר 'מכוות האור' מאת אהרון אפלפלד בתוכנית שנקראה 'לשון המראות'. הפרטנר שלי לדיאלוג היה לא אחר מאשר הקומיקאי… יעקב בודו. ישבתי לצדו של בודו הגדול, וביצענו יחדיו חזרות לדיאלוג ואת הצילומים עצמם. בין לבין סיפרתי לו על כך שדרכי הבימתית החלה בזכותו והוא שמח מאד לשמוע על כך. הרגשתי כאילו מעגל נסגר.

חשבו לרגע למה גרם לכם הסיפור האישי שזה עתה סיפרתי. יתכן ומצא חן בעיניכם, יתכן ולא. כך או אחרת, נדמה לי שהוא קירב בינינו. כעת אתם יודעים עלי משהו אישי מעברי. משהו אמיתי המהווה זיכרון משמעותי עבורי.

פתיחה של נאום/הרצאה או סדנא באמצעות סיפור או חוויה אישית, עושה בדיוק את זה. ברגע שהצלחת ליצור הזדהות או סימפטיה וקירבה אצל הקהל, יש סיכוי טוב יותר שתזכה גם להקשבה פעילה יותר בהמשך הרצאתך. כמובן שאינני ממליץ על סיפור כך סתם, אלא על סיפור שמאיר את נושא ההרצאה שלך או כזה הקשור בדרך זו או אחרת אליה.

בשבוע הבא: ש"ש. מה אומרות האותיות הללו בהקשר פתיחה של הרצאה?

אבל עוד לפני כן הנה העדות המצולמת –  המפגש שלי עם בודו (1988):