הוראציוס (משורר רומי): "אם אתה רוצה שאני אבכה – תבכה בעצמך"
כשאני נשאל לעתים מהו חינוך עבורי, אני נוהג לענות שחינוך, אם נזקק אותו למינימום ההכרחי, כל מה שיישאר ממנו זה רק – 'דוגמא אישית'. האדם הוא יצור חקיין והלמידה שלו, בעיקר זו הנעשית בגיל צעיר מאד, נעשית באמצעות החיקוי. כך לומד התינוק לדבר, הילד ללכת והנער את נימוסיו או לעיתים את חוסר הנימוס שלו. זו גם אחת הסיבות שאני מאמין ב 'אישי בפומבי' בכל הקשור לחינוך והוראה.
אישי בפומבי זו היכולת של המורה/המרצה לחשוף את עצמו (להיות אישי בפומבי). אין זה אומר שעליו לספר לתלמידיו כל דבר מעולמו הפרטי. הוא יכול בהחלט לברור מה לספר ומה לא ובכ"ז הוא צריך להיות מספיק פתוח כדי להיחשף אל מול תלמידיו. זאת גם הדרך היחידה שתגרום לתלמידיו להיחשף כלפיו, ופתיחות של תלמידים אל המורה שלהם או יותר מזה אל מול ההורה שלהם היא חשובה מעין כמותה.
אבל זו לא הסיבה היחידה שבגללה כדאי להיות אישי בפומבי. גם בהרצאה חד פעמית וגם אל מול קהל של מבוגרים, כשאין למרצה סיבה לגרום לתלמידים להיות פתוחים כלפיו, שכן הוא לא ייחשף אליהם והם לא אליו בעתיד, עדיין זה כדאי. אישי בפומבי יוצר אמינות, יוצר פתיחות שמאפשרת למידה. אנחנו נעדיף תמיד ללמוד ממישהו שפתוח איתנו. באדם כזה אנו נוטים לתת יותר אמון, להקשיב לו יותר ולהאמין יותר גם לתוכנם של דבריו.
ונחזור להוראציוס – הוא טען שיצירת הזדהות רגשית בין נואם / שחקן / משורר לקהל, היא חשובה. זה מעניין במובן של: האם באמת ההזדהות היא הזדהות אמיתית. והתשובה לכך על פי הוראציוס היא "לא", המשורר השחקן והנואם צריכים לעשות זאת באופן מודע, גם אם הם לא מזדהים עם הנושא.
הזדהות רגשית ניתן להשיג באמצעות 'אישי בפומבי' – נסו את זה – זה עובד!