לפי גדול הנואמים הרומי קיקרו, מטרות הנאום הן: docere – delectare – movere, ובתרגום מלטינית לעברית: לשכנע, לענג ולרגש. אלו הן בעיניי גם מטרות השיעור וההרצאה. אני מאמין שכדי להשיג את שלוש המטרות הללו על המרצה/מורה/נואם להפגין התלהבות מנושא הרצאתו.

שחקן שעומד ערב ערב על הבמה ומשחק באותה הצגה ובאותו תפקיד, יבין בדיוק על מה אני מדבר כשאני טוען טענה זו. כל שחקן יודע שעליו לשחק בכל ערב את תפקידו כאילו הייתה זו הפעם הראשונה בה הוא משחק אותו. באותה התלהבות ועם אותן הכוונות. על השחקן לזכור תמיד שמבחינת הקהל זו הפעם הראשונה וכנראה גם היחידה, בה הוא יזכה לראות את אותה ההצגה.

לא מזמן נכחתי בהרצאה שהמרצה בה היה ידען גדול. הוא גם ידע לשלוט היטב בזמן וסיים את ההרצאה בדיוק בזמנה ובתום הנושא עליו רצה לדבר. הוא אף שיבץ בדיחות והומור בתוך הרצאתו. האם ניתן להבין מכל זה שהרצאתו הייתה נפלאה? – לא בהכרח. אותו מרצה היה כל כך מיומן וכל כך מורגל בלתת את אותה הרצאה שוב ושוב, עד כי נדמה היה שהוא מכיר כל פיפס ופיפס בה בע"פ. אפילו הבדיחות נאמרו בנקודות זמן ובאופן שעשה רושם, שהן נאמרות באופן רוטיני וחסר התלהבות. הרצאתו לא הייתה גרועה או מאד משעממת, אך חסרה בה את אותה התלהבות שתגרום לקהל השומעים להשתכנע, להתענג ולהתרגש.