זיכרון חושים

בעבר כבר עסק אחד הטיפים שלי בנושא – זיכרון. חג הפסח מאפשר לי לגעת שוב בנושא זה.

המצווה "והגדת לבניך" משמעותה להעביר את המסר מדור לדור ולא לשכוח. בליל הסדר קוראים את ההגדה של פסח. הגדה זו היא למעשה אוסף של הנחיות פדגוגיות להעברת המסר של יציאה מעבדות לחרות באמצעות כל החושים. אנחנו אוכלים מאכלים שונים שתפקידם להזכיר לנו את אשר אירע לאבותינו במצריים (מרור, חרוסת ועוד) – חוש הטעם וחוש הריח. אנחנו מספרים את ההגדה ושרים שירים – חוש השמיעה. אנחנו מרימים את צלחת הסדר כדי שכולם יראו אותה – חוש הראיה. אנחנו תרים אחר האפיקומן – חוש המישוש. ויש שיאמרו בהומור – אנחנו פותחים לאליהו הנביא את הדלת – החוש השישי…???!?

שימוש בחושים, אם כך, עוזר לנו מאד לחדד את הזיכרון. קונסטנטין סטניסלבסקי, במאי ומורה דגול למשחק, הבין זאת. הוא פיתח שיטה ללימוד משחק ובין השאר השתמש בטכניקה שקרה לה: 'זיכרון חושים'. טכניקה זו מקלה על השחקן להיזכר במאורעות שקרו לו בעברו ולרתום אותם למציאות אותה חווה הדמות אותה הוא מגלם.

נסו להיזכר במאורע שקרה לכם בילדותכם – סביר להניח שאינכם זוכרים פרטים אלא אם כן אלו הם פרטים שהוריכם סיפרו לכם פעם אחר פעם ואתם זוכרים אותם דרך סיפורי ההורים (חוש השמיעה) או שאתם זוכרים את האירוע באמצעות תמונה מצהיבה שיש לכם בבית (חוש הראייה).

אם תנסו להיזכר במאורעות מעברכם, באמצעות החושים תגלו שזה הופך להיות קל יותר: לא פעם אנחנו זוכרים אירוע בגלל הריח החזק שהיה בו, כמו שריפה למשל (חוש הריח), אם נהגתם בילדותכם לשבת רבות בחיקה של אמכם, יש ותזכרו את המגע של הבגד שלה (חוש המישוש). סביר להניח שילדינו יזכרו את הטילים שנפלו ליד ביתם שעה שהם רצו למקלטים בזכות רעש האזעקה (חוש השמיעה) ואני מתמלא ריר עד היום כשאני רק חושב על המלפפונים החמוצים שסבתא שלי הייתה מכינה ויכול ממש להרגיש את טעמם בפי (חוש הטעם).

חג שמח!

בסוף הטיפ הקודם שלי שעסק בג'סטות, הצעתי להתאמן. ובאמת כשמרגישים לא בטוחים במשהו כמו למשל בעמידה מול קהל, אין ברירה אלא להתאמן. כמה להתאמן? … כמו שנהג לומר המורה למתמטיקה שלי בתיכון, תוך שהוא מראה באצבעו על קדקודו: "כל אחד צריך להתאמן לפי המזוודה שלו"

מספרים על הסופר המהולל גו'רג' ברנרד שואו שהלך לו יום אחד ברחוב כשניגש אליו ילד צעיר האוחז בידו כינור. שאל הילד את הסופר המהולל מבלי לדעת שמי שעומד מולו הוא לא אחר מאשר גו'רג' ברנרד שואו:

excuse me sir what is the way to Carnegie hall? התבונן בו ג'ורג' ברנרד שואו וענה: work… work…work…

(Carnegie hall = אולם קונצרטים מפורסם)

לכל מי שמרגיש שדיבור בפני קהל זה לא התחום החזק שלו וגם לאחרים שמרגישים שזה תחום שנוח להם איתו – אני מציע להתאמן… להתאמן… להתאמן… אל מול המראה או אל מול בני משפחה או חברים… להתאמן ולהגיע מוכנים יותר להרצאה/נאום/שיעור שעליכם להעביר.

אחרי חצי שנה ברציפות, אני והטיפ השבועי שלי יוצאים לפגרת התרעננות, איסוף חומרים ורעיונות… להתראות בקרוב.

ג'סטה או מחווה בעברית, פירושה תנועת יד או ראש שבאה במקום טקסט או בנוסף לטקסט כדי להעצים את הדברים הנאמרים. לפני שנתחיל: כדאי לזכור שלעמים שונים ולתרבויות שונות יש מחוות שונות שמתאימות רק להם ולא כל מה שמתאים לישראלי יתאים גם ליפני למשל.

יש טענה שאומרת שהיהודים מדברים עם הידיים: מספרים על יהודי אחד שהולך ברחוב עם 2 אבטיחים כבדים המוחזקים האחד בזרועו הימנית ותחת בית השחי הימני והאחר בזרועו השמאלית ותחת בית השחי השמאלי. ניגש אליו גוי ושואל אותו מה השעה. מבקש ממנו היהודי להחזיק לרגע באבטיחים שלו ומעביר אליו את האבטיח הראשון ואחר כך מעביר אליו גם את האבטיח השני. ואז… ורק אז… מחווה עם זרועותיו תנועה שמשמעותה חוסר ידיעה באמצעות הרמת כתפיו לעבר האוזניים וחשיפת כפות הידיים לצדדים ואומר: "לא יודע".

זוהי כמובן דוגמא לשימוש מופרז במחווה (ג'סטה) ולא כדאי לעשות במחוות שימוש מופרז כמו שלא כדאי לעשות שימוש מופרז בשום כלי אפקטיבי שהוא. אבל כדאי גם כדאי להשתמש לעיתים במחוות ידיים שמשרות על הצופה תחושות, אותן הדובר רוצה להעביר אליו. אגרוף למשל נותן תחושה שהדובר הוא בעל עוצמה. יד על החזה נותנת תחושה שהדובר אומר את האמת וכך גם ידיים חשופות ופתוחות כלפי הקהל. (ידיים אל הלב פירושו = פי ולבי שווים, ידיים פתוחות לרווחה פירושן = אין בידיי כלי נשק כלשהו הבא להזיק לך)

שימוש לא אמין ומאולץ בטכניקת הג'סטות עלול להזיק ולכן הטיפ המשמעותי ביותר שלי בעניין זה הוא: אם אתה מחובר לנושא עליו אתה מדבר והוא חשוב לך וחשוב לך לשכנע אחרים להאמין כמוך באותו נושא, הרי שיש להניח שהג'סטות שתשתמש בהן ישתלבו באופן טבעי בדבריך. אבל עד שזה יקרה לך באופן טבעי… תתאמן!

המילה מיזנסצנה מקורה בצרפתית – Mise-en-scène ופירושה להניחם על הסצנה. זוהי מילה שמשתמשים בה בעולם התיאטרון והיא כוללת בתוכה את כל מה שקשור בתנועתיות של השחקנים, כלומר כניסות אל הבמה, יציאות מהבמה תזוזות על הבמה כולל ישיבה על כיסא, קימה וכד'.

כהרגלי אני נוטה להעביר מושגים מעולם התיאטרון אל עולמו של המורה/מרצה וכרגיל אני מאמין שניתן ללמוד מפרופסיה אחת לרעותה.

אם אתה הולך על הבמה תוך כדי שאתה מדבר תהיה לקהל נטייה להביט בך בזמן ההליכה – אם תלך מהר מידי והרבה מידי אתה עלול להטריד את הקהל שכל הזמן מתאמץ לעקוב אחריך.

אם אתה מתיישב במהלך הרצאתך הרי שאתה מאבד כוח – אם אתה קם או לחלופין הולך צעד או שניים לפנים, הרי שאתה צובר כוח.

אם אתה רוצה להדגיש משפטים חשובים בדבריך, כדאי שתפריד הליכה מטקסט, כלומר אל תלך בזמן שאתה מדבר אלא לפני אותם משפטים חשובים או מיד אחריהם ולא בעת ובעונה אחת.

"תסתכל לי בעיניים" – זה משפט שאנחנו נוהגים לומר בד"כ לאנשים שאנו לא משוכנעים שהם דוברים אמת. כשאנשים משקרים או אומרים חצאי אמיתות הם נוהגים שלא להישיר מבטם לעבר האדם איתו הם משוחחים. כך גם באהבה… כשמאוהבים נוהגים להביט אל תוך עיניו של מושא האהבה כי האהבה כולה אמת. לבד מזאת, אנשים שלא מסתכלים לנו בעיניים משעממים אותנו אחרי כמה דקות ואנחנו מאבדים מולם קשב וריכוז. בהרצאה, כמו באהבה, אני ממליץ, אם כך, להביט אל עיניהם של האנשים. אבל גם בהקשר זה יש כמה כללים:

1. אל תביט כל הזמן אל אותם 2-3 אנשים שיש לך הרושם שהם מתעניינים בהרצאתך, אלא הקפד להעביר מבטך אל כמה שיותר אנשים בקהל ואם ניתן הקדש לכל אחד ואחד מהנוכחים כמה שניות של תשומת לב מידי פעם במהלך הרצאתך.
2. הקפד שלא לבהות ברצפה או בתקרה לפרקי זמן ארוכים מידי.
3. הקפד לא להסתכל אל תוך עיניו של אדם יותר מידי זמן כי זה עלול להביך אותו
4. ו… אל תשכח גם בהרצאה כמו באהבה – חיוך משתלב היטב עם המבט בעיניים.

עלילה דרמטית מורכבת בד"כ מאקספוזיציה, סיבוך, נקודת שיא והתרה. כלומר עלילה דרמטית מתחילה בהצגת הדמויות והמקרה שעומד כקונפליקט בין הדמויות (אקספוזיציה), אחר כך נוצר סיבוך שמקשה על פתרון הקונפליקט, סמוך לסוף העלילה, מגיע רגע השיא שמסייע לפתרון הקונפליקט ומיד אחר כך ההתרה שמביאה אותנו לסוף הטוב אם זו קומדיה, ולסוף הרע אם זו טרגדיה או לסופים נוספים אחרים בהתאם לזרם הדרמטי של אותו מחזה או אותה העלילה.

לדעתי, ניתן להסיק מכך גם על איכותה של הרצאה טובה. גם הרצאה כדאי להתחיל עם פתיחה מעניינת (על סוגי פתיחות דיברתי כאן לא מעט בעבר). אחר כך לעבור לסיבוך, כלומר להציג את הקשיים שעומדים על הפרק ואותם אתה רוצה כמרצה לשכנע שניתן לפתור. חשוב להגיע ברבע האחרון של ההרצאה לנקודת שיא משמעותית, ולסיים באופן מיוחד (עדיף באופן המזכיר קומדיה יותר מאשר טרגדיה).

הכותרת שלעיל מתייחסת אל הקהל.  לפני שאתה מגיע להרצאה שעליך להעביר אל מול קהל, בדוק היטב מי יהיו הנוכחים בהרצאתך? בכמה אנשים מדובר? האם יהיה בקהל רוב מובהק לאחד המגדרים? האם הקהל משתייך לשכבת גיל אחידה? (אין דין קהל של ילדים לקהל של בני נוער לקהל של מבוגרים או לקהל קשישים), האם הקהל משתייך לשכבה סוציו אקונומית דומה או משתייך למגזר עסקי זהה? (מקום עבודה למשל). שאלות אלה יעזרו לך להחליט על גישה בה תנקוט בהרצאתך וגם יינתנו לך נקודות זכות כשתדע לומר במהלך הרצאתך כמה דברים בנושאים המעסיקים את אותו הקהל. כשקהל (וגם אדם של איש אחד הוא קהל ולכן כל האמור כאן נכון גם לגבי ראיון עבודה למשל) חש שאתה מכיר אותו, הוא חש קרוב אליך, כשמישהו חש קרוב אליך הוא מרגיש נוח אתך ונכון להיות קשוב לך ולקבל את הרעיונות שאתה מנסה להעביר לו.

הפוך את הקהל לידיד – זה ישתלם לך!