הכותרת שלעיל מתייחסת אל הקהל. לפני שאתה מגיע להרצאה שעליך להעביר אל מול קהל, בדוק היטב מי יהיו הנוכחים בהרצאתך? בכמה אנשים מדובר? האם יהיה בקהל רוב מובהק לאחד המגדרים? האם הקהל משתייך לשכבת גיל אחידה? (אין דין קהל של ילדים לקהל של בני נוער לקהל של מבוגרים או לקהל קשישים), האם הקהל משתייך לשכבה סוציו אקונומית דומה או משתייך למגזר עסקי זהה? (מקום עבודה למשל). שאלות אלה יעזרו לך להחליט על גישה בה תנקוט בהרצאתך וגם יינתנו לך נקודות זכות כשתדע לומר במהלך הרצאתך כמה דברים בנושאים המעסיקים את אותו הקהל. כשקהל (וגם אדם של איש אחד הוא קהל ולכן כל האמור כאן נכון גם לגבי ראיון עבודה למשל) חש שאתה מכיר אותו, הוא חש קרוב אליך, כשמישהו חש קרוב אליך הוא מרגיש נוח אתך ונכון להיות קשוב לך ולקבל את הרעיונות שאתה מנסה להעביר לו.
צב חשש יונק קם – טיפ 7 – ק"מ = קהל מקום. הטכניקה הזאת לפתיחת הרצאה חייבת להיות אמיתית. יש להשתמש בה רק אם אתה מתכוון לדבריך באמת ולא חלילה לנסות להוליך את הקהל שולל. התייחסות לקהל הספציפי אליו אתה מדבר או למקום הספציפי בו אתה נמצא תוך נתינת מחמאה לגורמים אלה הם דרך נאותה לפתוח הרצאה. משפט כמו: "אני תמיד שמח לבוא לבקר אצלכם ברעננה כי העיר שלכם מקסימה" אם הוא נאמר ממקום אמיתי ואם הוא לא נאמר, בטעות, לקהל בנצרת עלית, יכול להיות נפלא לפתוח בו הרצאה. משפט כמו: "קהל של מהנדסים הוא הקהל המועדף עלי ואני אומר את זה מתוך ניסיון" יכול להיות משפט מצוין לפתיחה של נאום. כדאי לוודא קודם שהקהל היושב מולך הוא אכן קהל של מהנדסים.
אנשים אוהבים לשמוע מחמאות ובמיוחד כאלה שנשמעות אמיתיות ולא מתחנפות.
וזה גם המקום להודות ולהחמיא לכם: אם נרשמתם לרשימת התפוצה שלי וקראתם עד כה את כל הטיפים שנתתי בנושא פתיחה של הרצאה או נאום, אז אני מודה לכם מאד ומקווה שתהיו איתי גם בטיפים הבאים ואני מצדי אשמח מאד לשתף אתכם בהם. תודה!
כרגיל ניתן לקרוא את הטיפים הקודמים בבלוג שלי ממש כאן
צב חשש יונק קם – טיפ 3 – והפעם האות 'ח' – חוויה (אישית) –
בפעם הראשונה שעמדתי על במה מקצועית מול קהל רב זה היה בתחילת שנות השבעים כשהייתי ילד בן 8 או 9 . אני זוכר את זה היטב כאילו זה היה אתמול. זה היה בטקס סיום הקייטנה ואני ביצעתי, בין השאר, מערכון יחיד של הקומיקאי יעקב בודו. 'המסיבה' קראו למערכון אם אינני טועה. האירוע התקיים באמפיתיאטרון של גני התערוכה ועודני זוכר שמנחה הערב הזמין אותי לבמה ואמר: "קבלו את יעקב בודו" והקהל שציפה לראות את הקומיקאי האהוב, ראה לפתע ילד כבן 8 (שנראה בקושי בן 6) ניצב לפניו ומבצע את המערכון המוכר והאהוב. הקהל צחק, התלהב ומחא כפיים קצובות. לימים, ואני כבר בוגר בית הספר למשחק 'בית צבי', יצא לי לעשות תפקיד במסגרת הטלוויזיה החינוכית. היה זה דיאלוג מתוך הספר 'מכוות האור' מאת אהרון אפלפלד בתוכנית שנקראה 'לשון המראות'. הפרטנר שלי לדיאלוג היה לא אחר מאשר הקומיקאי… יעקב בודו. ישבתי לצדו של בודו הגדול, וביצענו יחדיו חזרות לדיאלוג ואת הצילומים עצמם. בין לבין סיפרתי לו על כך שדרכי הבימתית החלה בזכותו והוא שמח מאד לשמוע על כך. הרגשתי כאילו מעגל נסגר.
חשבו לרגע למה גרם לכם הסיפור האישי שזה עתה סיפרתי. יתכן ומצא חן בעיניכם, יתכן ולא. כך או אחרת, נדמה לי שהוא קירב בינינו. כעת אתם יודעים עלי משהו אישי מעברי. משהו אמיתי המהווה זיכרון משמעותי עבורי.
פתיחה של נאום/הרצאה או סדנא באמצעות סיפור או חוויה אישית, עושה בדיוק את זה. ברגע שהצלחת ליצור הזדהות או סימפטיה וקירבה אצל הקהל, יש סיכוי טוב יותר שתזכה גם להקשבה פעילה יותר בהמשך הרצאתך. כמובן שאינני ממליץ על סיפור כך סתם, אלא על סיפור שמאיר את נושא ההרצאה שלך או כזה הקשור בדרך זו או אחרת אליה.
בשבוע הבא: ש"ש. מה אומרות האותיות הללו בהקשר פתיחה של הרצאה?
אבל עוד לפני כן הנה העדות המצולמת – המפגש שלי עם בודו (1988):